המקום הכי רחוק ממני נמצא בתוכי
מיצב מולטימדיה
חור שחור הוא גרם שמיים הנוצר מכוכב גדול עם כוח כבידה חזק מאוד שקרס לתוך עצמו, שום עצם או קרינה לא יכולים להימלט ממנו והם נבלעים לתוכו. אמא שלי פעם אמרה שגם בתוכנו קיים חור שחור כזה, שלא משנה כמה אנחנו מנסים למלא אותו הוא נותר ריק, שואב מאיתנו אנרגיות והופך אותה לאין, לכלום, וצריך ללמוד לחיות עם החור הזה.
כשהיתי בן חמש ברחתי מהבית ויצאתי לשוטט ברחובות ירושלים. לימים הפך הזיכרון הזה לתחושה שארצה להחיות שוב ושוב – תחושת החופש של היחיד היוצא למסע בעולם הגדול, בלי הורים שיגידו לי מה לעשות ועם אמונה חזקה שאני יכול להסתדר לבד. אולי בתוך תוכי קיוויתי לעורר את תשומת הלב של הוריי, דמיינתי איך אני חוזר הביתה ובכניסה עומדות מלא ניידות משטרה, אבל כשחזרתי גיליתי שאף אחד לא שם לב לחסרוני.
פרויקט זה עוסק בהתבגרות בצל המדיות הדיגיטליות. בלב המיצב עומד ילד אמיץ שהפך לגבר ביישן. ילד-גבר שרוצה למשוך תשומת לב ולבלוט, באותה מידה שהוא רוצה להיעלם או להסתוות. הילד הזה - בוגר דור הZ – המכונה גם דור "הילידים הדיגיטליים", שתבנית נוף מולדתו נוצרה בפיקסלים משועתקים ונבלעה בין כתלי הגטו הטכנולוגי - מנסה בכל כוחו לגעת בגרעין, בכואב, בקשה, אך לא מצליח.
נקודת המוצא החלה בשאלה - איך זה הגיוני שאני חי בתחושה שהמקום הכי רחוק ממני נמצא בתוכי?
באמצעות פעולות שונות של סריקה, הן פנימית-רגשית והן דיגיטלית, מצאתי את עצמי חוזר ונשאב לאותו "חור שחור" שגלום בתוכי, אזור מסתורי ובלתי חדיר. בשלב מסוים הפכה שאלה-הנחה זו לקריאה לעזרה, ולבסוף קיבלה פרשנות מנחמת. לא משנה כמה רחוק נדמה שהמקום ההוא נמצא – גלוי או חבוי, ממשי או חמקמק – גם אם אני רץ אליו שוב ושוב רק כדי לגלות שאני דורך במקום, וגם אם נדמה שלפני רגע עוד הייתי שם ופתאום כבר לא, המקום הזה חי בתוכי, הוא תמיד איתי. אני יודע שיום אחד אשוב אליו ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני כבר יודע.
פרויקט זה עוסק בהתבגרות בצל המדיות הדיגיטליות. בלב המיצב עומד ילד אמיץ שהפך לגבר ביישן. ילד-גבר שרוצה למשוך תשומת לב ולבלוט, באותה מידה שהוא רוצה להיעלם או להסתוות. הילד הזה - בוגר דור הZ – המכונה גם דור "הילידים הדיגיטליים", שתבנית נוף מולדתו נוצרה בפיקסלים משועתקים ונבלעה בין כתלי הגטו הטכנולוגי - מנסה בכל כוחו לגעת בגרעין, בכואב, בקשה, אך לא מצליח.
נקודת המוצא החלה בשאלה - איך זה הגיוני שאני חי בתחושה שהמקום הכי רחוק ממני נמצא בתוכי?
באמצעות פעולות שונות של סריקה, הן פנימית-רגשית והן דיגיטלית, מצאתי את עצמי חוזר ונשאב לאותו "חור שחור" שגלום בתוכי, אזור מסתורי ובלתי חדיר. בשלב מסוים הפכה שאלה-הנחה זו לקריאה לעזרה, ולבסוף קיבלה פרשנות מנחמת. לא משנה כמה רחוק נדמה שהמקום ההוא נמצא – גלוי או חבוי, ממשי או חמקמק – גם אם אני רץ אליו שוב ושוב רק כדי לגלות שאני דורך במקום, וגם אם נדמה שלפני רגע עוד הייתי שם ופתאום כבר לא, המקום הזה חי בתוכי, הוא תמיד איתי. אני יודע שיום אחד אשוב אליו ואלמד בפעם האחרונה את מה שאני כבר יודע.
The Farthest Place From Me Is Inside Me
Multimedia Installation
Multimedia Installation
A black hole is a celestial body formed when a massive star collapses into itself. No object or radiation can escape it; everything is swallowed into its darkness. My mother once told me that we each carry such a black hole within us — and that no matter how much we try to fill it, it remains empty, pulling energy out of us and turning it into nothingness. She said we need to learn how to live with that hole.
When I was five, I ran away from home and wandered through the streets of Jerusalem. Over time, that memory became a feeling I wanted to relive again and again — the freedom of a child setting out alone into the big world, without parents telling me what to do, with a strong belief that I could manage on my own. Maybe deep inside I hoped my parents would notice I was gone; I imagined myself coming home to flashing police cars and frantic adults searching for me. But when I returned, I discovered no one had noticed my absence.
This project deals with growing up under the shadow of digital media. At the center of the installation stands a brave child who grew into a shy man — a child-man who wants to attract attention and stand out just as much as he wants to disappear or blend in. That child — a member of Generation Z, the so-called “digital natives,” whose landscape was shaped by replicated pixels and swallowed by technological walls — tries with all his strength to reach the core, the painful and the soft, yet he cannot.
The starting point began with a question:
How is it possible that I live with the feeling that the farthest place from me is inside me?
How is it possible that I live with the feeling that the farthest place from me is inside me?
Through different forms of scanning — emotional, internal, and digital — I found myself repeatedly drawn back into that inner “black hole,” that mysterious, impenetrable place. At some point, this question-hypothesis became a call for help, and eventually it took on a comforting meaning. No matter how far that place seems — visible or hidden, real or elusive — even if I run toward it again and again only to discover I am standing still, even if it feels like I was just there and suddenly I am not, that place lives inside me. It is always with me. I know that one day I will return to it and learn, for the last time, what I already know.
peephole on wall video installation
Hide and seek 2025
Kinetic sculpture of wax hand changing channels for the "the untitled" video art
The untitled 2025
